יום השואה הוא יום שבו הזמן עוצר. האוויר משתנה, הדממה נעשית כבדה יותר, והלב גם אם לרגע נרגע,
שוב מתכווץ. עבורכם, בני הגיל השלישי, ניצולי שואה ובני הדור השני, היום הזה נושא עמו שכבות של
משמעות, כאב, זיכרון וגם תחושת שליחות. לא תמיד מדובר בזיכרון אישי, לפעמים זו תחושה פנימית
שקשה להסביר, צל שמלווה מילדות, מילים שנאמרו בלחש, או שתיקות ארוכות מדי בבית שבו גדלתם.
אצל מי שחווה את השואה בעצמו, הכאב הוא לעיתים מוחשי עד עצם היום הזה ואצל בני ובנות הדור
השני, גם אם לא חוויתם את המחנות או את הבריחה, חוויתם את התוצאה, את השתיקה, את המבטים, את
הסיפורים שהגיעו רק חצי הדרך.
היום הזה, שכולו זיכרון, מציף לעיתים רגשות שלא נותנים מנוח, עצב עמוק, תחושת בדידות, חוסר שקט.
מחקרים פסיכולוגיים מהשנים האחרונות מראים שדווקא בגיל מבוגר, זיכרונות טראומטיים נוטים לעלות
ביתר עוצמה. ככל שאדם מזדקן, החסינות הרגשית לעיתים נחלשת, ומצבים של בדידות או הצפה
תקשורתית, כמו זו שקיימת ביום השואה, עלולים לגרום להחמרה בסימפטומים של דיכאון, חרדה או
מצוקה נפשית כללית. זה קורה גם אם נדמה שהכל ”מאחורינו“. יום השואה לא שואל בן כמה אתה, הוא
פשוט מגיע, לוחץ על הלב, ומניח בו כאב עמוק שנשמר שם שנים.
ייתכן שגם אתם מרגישים כך, תחושת מועקה ללא סיבה ברורה, חוסר שקט פנימי, קושי להירדם בלילה,
זיכרונות שמופיעים דווקא עכשיו. ויש גם מי שמרגיש צורך ”לשאת את הכאב“ בשם מי שאינם, אולי
בשם ההורים, אולי בשם האח שנשאר שם, או אפילו בשם עם שלם שאיבד את קולו. עבור רבים מכם,
תחושת האחריות לזכור, לשאת, לספר, מתערבבת עם העייפות, עם השנים שעוברות, עם המאבק
להישאר חזקים מול עולם שמשתנה כל כך מהר.
הבשורה החשובה ביותר היא שלא חייבים להתמודד לבד. גם לא ביום כזה. דווקא ביום כזה שבו המדינה
כולה שותקת, עוצרת, וזוכרת, חשוב להזכיר לעצמנו שגם אתם זכאים להחזיק את הלב בעדינות. לשאול
את עצמכם מה עושה לכם טוב, למה אתם זקוקים, ואיך אפשר לעבור את היום הזה עם קצת יותר נשימה.
אפשר להיעזר בדרכים פשוטות אך עוצמתיות: להקדיש כמה דקות לנשימות עמוקות, לכתוב משהו ביומן
או על פתק קטן, זיכרון, תחושה, או אפילו שיר. לצאת להליכה קצרה, אפילו רק עד הספסל ברחוב
להתקשר לנכדה או לשכנה, לשתף במשהו קטן או לשמוע קול מוכר שמרגיע. אם יש בכם רצון אפשר גם
להצטרף לפעילות קהילתית, או פשוט לצפות יחד בטקס ולדעת שאתם לא לבד.
יש גם מקומות שיכולים לעזור. קווים חמים כמו ער“ן זמינים לשיחה, ארגונים כמו ”עמך“ או ”יד ושם“
מציעים ליווי רגשי וחברתי, ויש עמותות רבות שיודעות להחזיק כאב כזה ברגישות ובכבוד. אתם יכולים
לפנות אליהם, זה לא סימן לחולשה, אלא לבחירה אנושית עמוקה לדאוג לעצמכם.
ודבר נוסף, חשוב לא פחות, זכרו שאתם לא רק חלק מהזיכרון, אלא חלק מהתקומה. הסיפור שלכם בין
אם מדובר בסיפור של הישרדות, של שיקום, או של חיים שלמים בצל הסיפור ההוא הוא סיפור של חוזק.
גם ביום שבו הכאב משתלט, תזכרו שיש בכם גם עוצמה. גם אם שקטה, גם אם עייפה, היא שם. לפעמים,
כל מה שצריך הוא מילה טובה, מבט חומל, כתף להישען עליה, כדי לזכור שגם לזיכרון הכבד יש דרך
להפוך לרגע של קרבה, חמלה ואור.
״יום השואה לא שואל בן כמה אתה, הוא פשוט מגיע, לוחץ על הלב, ומניח בו כאב עמוק שנשמר שם שנים״
