יום השואה הוא הרבה יותר מאירוע של הנצחה. עבורכם, ניצולי השואה, וגם עבורכם, בני ובנות הדור
השני, מדובר ביום שבו הגוף והנפש מגיבים אחרת. לא רק הזיכרון מתעורר, אלא גם הלחץ הפנימי,
המתח בגוף, החרדה שמתיישבת על הכתפיים כאילו שבה מהעבר. מדובר ביום של עמידה אך לעיתים גם
של שבירה. יום שבו אתם עשויים להרגיש שאתם שוב שם, לא רק בזיכרון אלא בתחושות עצמן: הקור,
הפחד, העצב, חוסר האונים.
ולמרות שהשנים חלפו, ואולי אפילו נדמה שלמדתם ”להמשיך הלאה“, יום השואה עדיין מצליח להחזיר
הרבה מכם לאותם מקומות פנימיים, עמוקים, לפעמים שקטים מדי. מדובר בתגובה נורמלית לחלוטין
ואתם לא לבד. מחקרים שנעשו בישראל ובעולם מראים שניצולי שואה מתמודדים כל חייהם עם השלכות
של טראומה מתמשכת, שיכולה להתפרץ בעוצמה בגיל השלישי, דווקא כשהכוחות נחלשים והמערכות
התומכות מצטמצמות.
מעבר למצוקה הרגשית, ישנן גם תגובות פיזיולוגיות מוכרות היטב: עלייה בלחץ הדם, נדודי שינה,
חולשה כללית, כאבים שמתגברים, ולעיתים גם ירידה בתיאבון או קושי בנשימה. הגוף זוכר גם אם
המילים נעלמות. הדור השני לא נשאר מאחור: רבים מכם חשים אחריות עמוקה, צורך לגונן, לספר, או
לשאת על גבם כאב שאינו שלהם במלואו אך נטוע עמוק בתוכם.
אבל לצד כל זה, יש גם מציאות מורכבת שאי אפשר להתעלם ממנה, מצב כלכלי קשה שפוגש את הזיכרון
במקום הכי כואב. רבים מכם מתקיימים על קצבאות קטנות, זקוקים לעזרה יומיומית, ונתקלים בחומות
בירוקרטיות בכל ניסיון לברר זכויות או לממש סיוע. יש מי שחיים לבד, בלי סיוע קבוע, עם דאגה
יומיומית לתרופות, לאוכל, לחשבון החשמל. יש מי שמסתירים את הקושי, מחפים עליו בשתיקה, אולי
מתוך גאווה, אולי מתוך הרגל, אך מבפנים יודעים שהם לא מצליחים ”לגמור את החודש“.
ביום השואה, כאשר כל המדינה מדברת על גבורה וזיכרון, אתם עשויים להרגיש גם תחושת תסכול עמוק
שהחברה זוכרת, אבל לא מספיק פועלת. שיש כבוד בטקסים, אך פחות בטיפול היומיומי. שזוכרים את
הסיפור, אך שוכחים את האדם. ותחושת ההזנחה הזו אינה רק רגש, היא מציאות ממשית, שמחלחלת
לבריאות, למצב הנפשי, ולתחושת הערך.
אבל יש גם מה לעשות. יש מי שנמצאים כאן עבורכם, ויש דרכים ממשיות להקל על המצב. קודם כל אל
תישארו לבד עם הכאב. פנו לבני משפחה, לחברים, שתפו בתחושות. לפעמים, מילה אחת שמוצאת מקום,
היא ההבדל בין עומס משתתק לבין הקלה פשוטה. שנית, חשוב לדעת שמגיעות לכם זכויות. האגף לרווחת
ניצולי השואה במשרד הרווחה מציע ליווי, סיוע, ייעוץ משפטי ואוזן קשבת. לא מדובר בטובה, אלא
בזכותכם.
אם אתם מתקשים לטפל בעניינים בירוקרטיים, בקשו עזרה. יש מתנדבים, בני משפחה, וגם גופים
קהילתיים שמוכנים ללוות אתכם צעד-צעד. גם הדור השני יכול להירתם לא רק כדי לשאת את הזיכרון,
אלא כדי להקל את ההווה.
ובסוף, גם אם נדמה שהעולם ממשיך הלאה ואתם נשארים קצת בצד, דעו שיש בכם ערך, כוח, היסטוריה
חיה. הסיפור שלכם עדיין חשוב. אתם עדיין חשובים. ודווקא ביום שבו מדברים על השואה, מותר גם
לבקש ולא רק לתת. מותר לדאוג לעצמכם, לפנות לעזרה, לדרוש את שמגיע לכם, ולזכור שזיכרון, גם
כשהוא כבד, יכול להפוך למנוף של חיים, כשהוא עטוף בידיים שמכירות, מבינות ותומכות.
״יש כבוד בטקסים, אך פחות בטיפול היומיומי. שזוכרים את הסיפור, אך שוכחים את האדם״
