הלב זוכר בכל גיל: על ההתמודדות של בני הגיל השלישי עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא לא רק יום לאומי, עבור רבים מכם, בני
הגיל השלישי, הוא יום אישי, עמוק, ופעמים רבות גם כואב עד עצם היום הזה. זהו יום שבו הזיכרונות
שבים בלי לבקש רשות, והלב גם אם צבר שנים, חוויות וניסיון, חוזר להיות הלב של אותו ילד שאיבד
אח, של אותה אם שקברה בן, של אותו לוחם ששרד אך איבד את חבריו.

חלקכם הייתם שם בלב השדה, בחזית, בשיירות, במחתרות, בצמתים שבהם נקבעו חיי הארץ הזו. אתם
לא קוראים על מלחמות בספרים, אתם זוכרים אותן בגוף. את קולות האזעקה, את ההודעות, את הלילות
ללא שינה, את הלב שהתכווץ בכל פעם שדפקו בדלת. ויש מכם שגם שילמו את המחיר היקר מכול, בן או
בת, אח או אחות, חברים שלא חזרו. אנשים שנשארו לנצח בגיל עשרים, ונושאים אתכם בלב כבר
עשרות שנים.

ביום הזה, גם אחרי עשורים, אין באמת דרך ”לעבור הלאה“. הזיכרון נשאר, לפעמים כאוב, לפעמים
שקט, אבל תמיד נוכח. גם אם אתם מוקפים במשפחה, נכדים, שמחות, עדיין יש רגעים ביום הזה שבהם
הבטן מתהפכת, הגרון נחנק והלב שותק. חלקכם אולי לא מדברים על זה הרבה, אולי כי קשה, אולי כי
נדמה שאין מילים, אבל בפנים, זה חי. לפעמים אפילו חי יותר עם השנים.

גם אם לא איבדתם אדם קרוב, עדיין ייתכן שיום הזיכרון פוגש אתכם במקום רגיש. רבים מכם חוו את
קום המדינה במחיר אישי, כמילואימניקים, לוחמים, תושבי יישובים שהותקפו, או בני משפחות שנאלצו
להחזיק בית שלם על הכתפיים בזמן שהאח או האב היו בחזית. גם אתם נשאתם את המדינה הזו על הגב,
לא רק במדים, אלא בדאגה, בעבודה קשה, באובדן שקט של שגרה ושל חיים רגילים. ויש מכם שהיו
ילדים, והם אלה שראו את המבוגרים בוכים בשקט, שלא הבינו אז, אבל נחרט בהם הרגע.

היום הזה, על כל עוצמתו, עשוי לעורר גם בדידות. דווקא בגיל השלישי, כשהבית כבר שקט יותר,
כשהשיחות עם הדור שלכם הולכות ומתמעטות, אתם עשויים להרגיש שאף אחד כבר לא זוכר כמו שאתם
זוכרים. שהשמות, התמונות, הסיפורים נשארים אתכם, אבל פחות נאמרים בקול רם. וזה עלול להכאיב
אפילו יותר מהאובדן עצמו, התחושה שהזיכרון הופך פרטי מדי, שולי מדי, נשכח.

אבל אתם לא לבד. אתם חלק מדור שעמד, נשא, בנה, שילם, והמשיך ללכת. דווקא ביום כזה, חשוב
שתתנו מקום לעצמכם, לזיכרון, אבל גם לעצמכם כבני אדם חיים, רגישים, מלאים. תנו לעצמכם רשות
לדבר, לכתוב, לשתף, אפילו רק עם עצמכם. אם אתם מרגישים מועקה קחו נשימה. דברו עם מישהו
שאתם סומכים עליו. צאו לרגע אל האוויר, שבו עם עצמכם או עם מישהו שאוהב אתכם.

אם אתם זקוקים פנו לגופים שיכולים לעזור. ישנם מרכזי תמיכה לשכול, קווים חמים, קבוצות תמיכה,
ויש גם עמותות שפועלות בדיוק כדי שתוכלו לשאת את הזיכרון בלי להישאר לבד. גם המשפחה יכולה
להקשיב, לעיתים הנכדים לא יודעים איך לפתוח שיחה, אבל כמה מילים מכם יכולות לפתח רגע של
קרבה אמיתית בין הדורות.

המדינה כולה עוצרת לזכור, אך הלב הפרטי שלכם נשאר פועם גם כשהצפירה נגמרת. ולזיכרון הזה, לעד
יהיה מקום. לא רק בטקסים, לא רק באנדרטאות, אלא בכל לב שפועם בכאב, באהבה, ובתודה.

״המדינה כולה עוצרת לזכור – אך הלב הפרטי שלכם נשאר פועם גם כשהצפירה נגמרת.״