יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום של כאב קולקטיבי, אבל מאחורי כל
צפירה, כל טקס, כל דגל, יש כאב פרטי. ואתם, בני הגיל השלישי, יודעים היטב עד כמה הדקות האלו, של
שקט חיצוני, יכולות להפוך לסערה פנימית. גם אם עברו עשרות שנים, גם אם החיים המשיכו, גם אם
צמחו משפחות חדשות וסיפורים חדשים, הזיכרון נשאר. חי. נושם. לעיתים צורב.
עבור חלק מכם, זהו יום של זיכרון אישי ממש, אח שנפל בקרב, בן שנשאר צעיר לנצח, בן זוג שלא חזר.
ועבור אחרים, זהו זיכרון עמום יותר אך לא פחות חזק, של תקופה שלמה, של שכונה שהתרוקנה, של
נעורים שנקטעו, של מדינה שקמה תוך כדי אובדן. אין דרך אחת לחוות את היום הזה. יש כאלה
שמרגישים צורך להשתתף בכל טקס, להדליק נר, לעמוד בצפירה עם דמעות בעיניים. ויש כאלה
שנשארים בבית, בוחרים בשקט, אולי אפילו בהכחשה עדינה. הכ ול נכון. הכול אנושי.
מה שמורגש במיוחד בגיל הזה הוא הפער בין החיים שהמשיכו לבין מה שנשאר מאחור. אתם, שראיתם
את המדינה הזו נבנית, אולי הייתם שם כשהוקמו היישובים הראשונים, כשנלחמו על כל גבעה, כשספגו
גם פגיעות, גם חללים, גם שתיקות. עכשיו, אחרי כל השנים, אתם מוצאים את עצמכם ביום שב ו כל
המדינה עוצרת, אבל אתם עוצרים אחרת. אולי לא רק בשבילם, אלא גם בשביל עצמכם.
יש משהו עמוק באופן שבו הזיכרון משתנה עם השנים. מה שהיה פעם טרי ומוחשי, הופך לעיתים יותר
מעורפל, אך גם יותר טעון רגשית. לפעמים רק שיר מסוים, רק שם שנאמר ברדיו, יכול להציף עולם
שלם. אתם אולי כבר לא בוכים בקול, אבל בפנים הלב יודע בדיוק מתי השעון מתקרב לשעה עשר.
והמועקה, אותה תחושת כובד, עדיין נוכחת.
בגיל הזה גם משתנה אופי ההתמודדות. אולי כבר אין לכם את מי לחבק בלילה, אולי אין מי שיזכיר לכם
את השם ההוא, את הצחוק ההוא, את הרגע האחרון. ויש תחושה, לא תמיד מדוברת, שהזיכרון נהיה
בודד. שפעם היו סביבכם עוד אנשים שזכרו, שעברו אתכם את אותו המסע– ועכשיו אתם נשארים עם
הזיכרון כמעט לבד.
דווקא לכן חשוב לומר ביום הזה, במיוחד, מגיע לכם חיבוק. לא טקסי. לא ממלכתי. אישי. רך. פשוט.
מגיע לכם שיבואו לשמוע. שיישאלו אתכם מה אתם זוכרים, את מי אתם מתגעגעים, מה קשה לכם. ולכם
מותר לספר לא כדי להעביר שיעור, אלא כדי לשחרר רגע מהלב. מותר גם שלא לרצות לדבר, רק לשבת,
להקשיב, אולי להניח יד על תמונה ישנה.
אל תישארו לבד עם כל זה. אם קשה, דברו. אם עצוב, תנו לדמעות לצאת. אם יש מי להרים אליו טלפון,
הרימו. ואם אין, יש קווים פתוחים, יש עמותות, יש שכנים, יש גם נכדים שלא תמיד יודעים איך לגשת,
אבל ישמחו לשמוע אם רק תיפתח הדלת.
הזיכרון הוא לא רק מה שהיה, אלא גם מה שנותר. והוא חי בכם, לא פחות מאשר באנדרטאות. ביום הזה,
אל תשכחו גם את עצמכם. את מה שנשאתם, את מה ששרדתם, את מה שעדיין פועם בכם. כי מאחורי כל
חלל יש לב שממשיך לחיות. ואתם הלב הזה. הלב שזוכר, שפעם בנה את הארץ הזו ושהיום צריך
שמישהו יזכור גם אותו.
״מאחורי כל חלל יש לב שממשיך לחיות. ואתם הלב הזה.״
